תמונה:
"Damian Lillard at the Black Lives Matter march in Portland"by Matthew Almon Roth is licensed under CC BY-NC 2.0
ביום רביעי, עשרים ושישה באוגוסט, התרחשה בליגת ה-NBA דרמה גדולה. זו לא הייתה דרמה ספורטיבית שכללה סל ניצחון דרמטי בשנייה האחרונה, כפי שהתרגלנו לצפות מליגת הכדורסל הטובה בעולם, אלא דרמה מסוג אחר, שפרצה על רקע אירוע ירי משטרתי נוסף בצעיר שחור, ג'ייקוב בלייק, בעיר קנושה שבמדינת וויסקונסין. שוטרים שהוזעקו לביתו של בלייק עקב סכסוך משפחתי ירו בגבו שבע פעמים, בעת שילדיו הקטנים נוכחים וצופים בנעשה. הירי בבלייק שתועד במצלמות עדים לאירוע, הצית שוב את רגשות הזעם והתסכול של הקהילה האפרו-אמריקנית אל מול האלימות המשטרתית הפושה במדינה, שהתפרצו בקיץ האחרון לאחר ששוטר חנק למוות לעיני המצלמות את ג'ורג' פלויד בעיר מיניאפוליס. מקרה הירי בבלייק, שעדיין מאושפז במצב קשה בבית החולים, הפך לגפרור שאיים להצית חבית נפץ בקרב שחקני הליגה: כשעה לפני פתיחת משחק מספר חמש במסגרת הסיבוב הראשון של פלייאוף ה-NBA בין המילווקי באקס לבין האורלנדו מג'יק, החליטו שחקני הבאקס, שסיימו את העונה הסדירה של הליגה במקום ראשון ומייצגים את העיר הגדולה ביותר והמגוונת אתנית ביותר במדינת וויסקונסין הלבנה, כי לא יעלו לשחק במחאה על הירי. שחקני המג'יק הצטרפו אף הם למחאה ובמהרה הצטרפו גם שחקני יתר הקבוצות שהיו אמורות לשחק בהמשך היום. לליגה לא נותרה ברירה והמשחקים שתוכננו ליומיים הבאים בוטלו.
באופן מעניין, החלטת השחקנים לשבות מוסגרה על ידם דווקא כחרם. נדמה כי להחלטה זו קדמה עצה משפטית של עורכי הדין של איגוד השחקנים, שנועדה למנוע הצהרה שתהווה הפרה של ההסכם הקיבוצי האוסר שביתות, אך ייתכן והשימוש במילה "חרם" נעשה גם במכוון בכדי להדהד היסטוריה ארוכת שנים של שימוש בפרקטיקה זו בעיקר על ידי התנועה לזכויות האזרח בהנהגת ד"ר מרטין לות'ר קינג, שראתה בה כאמצעי מרכזי למלחמה באפליה הגזעית, ובעולם הספורט על ידי תנועת ה-Olympic Project for Human Rights, ששאפה לארגן חרם שחור על המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי 68', ושני חבריה, האצנים טומי סמית וג'ון קרלוס, זכורים ממחאתם על הפודיום במשחקים אלו.
בטרם נמשיך להתעמק באירועי יום רביעי, יש להבין את הנסיבות המיוחדות שבהן מתקיים פלייאוף ה-NBA של שנת 2020. ליגת ה-NBA חווה השנה את אחת מן העונות המאתגרות ביותר בשבעים וארבע שנות קיומה. משבר הקורונה לא פסח על הספורט המקצועני בארצות הברית והוכיח כי גם עולם הספורט שתופס מקום כה מרכזי ויש שיאמרו אף מקודש בתרבות האמריקנית, פגיע במהלך מגפה גלובלית. באחד עשר במארס קברניטי הליגה החליטו להשעות את פעילותה לאחר שמספר שחקנים מקבוצות שונות נדבקו בוירוס הקורונה. השעיית הפעילות הובילה לתקופה של דיונים קדחתניים בין בעלי הקבוצות, הקומישינר של הליגה אדם סילבר וארגון השחקנים שבסיומה הצליחו לשים קץ לחוסר הודאות לגבי חידוש העונה וסיומה התקין. הצדדים החליטו לחדש את המשחקים הנותרים לסיום העונה הסדירה ולקיים את משחקי הפלייאוף עד אשר תקבע זהות האלופה החדשה. מעבר לרצון הספורטיבי לסיים את העונה, דחפו חלק מהשחקנים לחידוש המשחקים בכדי לנצל את הבמה הספורטיבית ואת תשומת הלב הציבורית שתופנה לליגה, בכדי לייצר אמירה עוצמתית כנגד ברוטליות משטרתית והאפליה המתמשכת כנגד הקהילה השחורה במדינה, לצד ההבנה כי לביטול העונה יהיה השלכות כלכליות שליליות על עתידם, בגלל ירידה משמעותית בהכנסות העתידיות של הליגה, שיבואו לידי ביטוי בירידת תקרת השכר והתכווצות המשכורות של השחקנים.
לאחר מחשבה רבה והשקעה כספית של כ-170 מיליון דולר, חודשו המשחקים בפורמט חסר תקדים בעולם הספורט: אליפות הליגה תוכרע על ידי קיום המשחקים בשטח מבודד ומתוחם שהכניסה אליו והיציאה ממנו יוגבלו, בכדי לאפשר שמירה על בריאות השחקנים ואנשי הליגה ולמנוע את התפשטות הווירוס במהלך קיום המשחקים. היעד שנבחר לארח את המשחקים הוא מתחם דיסני וורלד שליד אורלנדו, פלורידה. בתוך גבולות המתחם יכולים השחקנים להשתמש בבריכות, מגרשי הגולף ושירותי ההסעדה השונים המצויים בו, אך אסור להם לצאת ממנו במהלך תקופת המשחקים, למעט במקרים מיוחדים. במתווה שהציגו מנהלי ה-NBA הוחלט כי למתחם יוזמנו רק עשרים ושתיים הקבוצות בעלות הסיכוי התיאורטי להעפיל לפלייאוף מתוך הסך הכולל של שלושים קבוצות שבליגה. שחקני הקבוצות והצוותים שהוזמנו הוכנסו למתחם לאחר שישה שלבים של בידוד ובדיקות COVID- 19. בנוסף הוחלט כי על פארקט המגרשים יתנוסס הכיתוב Black Lives Matter והשחקנים יוכלו לבחור אמירה חברתית שתתנוסס על גב חולצתם, מתוך מאגר של אמירות שאושרו על ידי הליגה, באקט שמזכיר כי גם למחאה חברתית יש קווים אדומים מבחינת ה-NBA. לאחר ההכנות המרובות, הליגה חודשה בשלושים ביולי ואמורה להסתיים כאשר תוכרז אלופה חדשה באמצע חודש אוקטובר. בשל תנאי הבידוד הייחודים של חידוש הליגה, זכה המתחם לכינוי "הבועה".
עם זאת, תנאי הבידוד הם לא הסיבה היחידה שהופכת את דיסני וורלד בתקופה זו לבועה: ה"בועתיות" נגזרת גם מההרכב האתני והמעמדי של השוהים בה, ברובם המוחלט צעירים שחורים בין הגילאים 20-35 שגדלו בשכונות עוני, חוו על בשרם גזענות ואלימות משטרתית ובזכות כשרונם הספורטיבי עברו מוביליזציה חברתית והפכו מיליונרים וחלקם אף מולטי-מיליונרים, המהווים גיבורי תרבות ללבנים ושחורים כאחד. השהות המשותפת במרחב המבודד פיזית מהעולם, לצד הקושי שבשהות ללא משפחות השחקנים, החשש לשלום יקיריהם על רקע מגפת הקורונה והזעם נוכח מקרי האלימות המשטרתית, הפכו את הבועה למרחב נפיץ פוליטית אבל גם לזירת התארגנות יוצאת דופן. לבועה יש פוטנציאל אולי חד-פעמי ליצירת שינוי דרך השתתפות פוליטית פעילה של קבוצת ספורטאים השואפת לתרגם את ההון התרבותי והכלכלי שלה, להישגים פוליטיים, או במילים אחרות, הון פוליטי.
לאחר ההודעה על ביטול המשחקים החלו פגישות מרתוניות בין כלל השחקנים שבבועה לבין צוותי האימון ואנשי הליגה. בינתיים, המחאה של שחקני ה-NBA הניעה תגובת שרשרת שסחפה את עולם הספורט. בזה אחר זה מחו טניסאיות וטניסאים, קבוצות בייסבול ושחקניות ה-WNBA בדרכים שונות על הירי בבלייק. פריצת הדרך במשא ומתן הושגה על פי העדויות בתיווכו של מייקל ג'ורדן, שהינו הבעלים השחור היחיד בליגה ונחשב לדמות מקובלת ואהודה גם על השחקנים בגלל עברו המפואר כשחקן, וגם על קבוצת הבעלים. תפקידו של ג'ורדן כמתווך הוא סוגייה מעניינת בפני עצמה שכן הוא זה שבשיאו כשחקן נמנע מלהביע תמיכה פוליטית במועמד שחור לקונגרס ונימק זאת כשהצהיר בחיוך כי "גם רפובליקנים קונים נעליים". ההצהרה הזו, שתחזור ותעלה בקהילה השחורה כשנמתחה ביקורת על אי-מעורבותו הפוליטית של ג'ורדן לאורך הקריירה שלו, גם עומדת בניגוד למעורבת הולכת וגוברת של ספורטאים שחורים בענפי ספורט שונים בשנים האחרונות, בראשם לברון ג'יימס ושחקן הפוטבול קולין קאפרניק, שאף מצליחים לרתום את הספונסרים שלהם ליצירת קמפיינים עם אמירה חברתית.
הדרישה המרכזית של השחקנים, שבשלב מסוים אף שקלו ברצינות שלא להמשיך את העונה, הייתה מעורבות חברתית גדולה יותר של הבעלים ורתימת היכולות הפיננסיות שלהם ליצירת שינוי חברתי. עד כה בעלי הקבוצות בליגה, מועדון כמעט לבן לגמרי של מיליארדרים, נמנע לרוב מאקטיביזם ממשי, פרט להצהרות תמיכה בשחקנים. השחקנים ששאפו לשנות זאת, יזמו הקמת "קואליציית צדק חברתי" משותפת של שחקנים ובעלים, שתעבוד על "יוזמות לעידוד הצבעה, קידום של יוזמות חברתיות ורפורמות משמעותיות במערכת המשפט והמשטרה". אחת המחוות המרכזיות בהקשר זה, הייתה ההחלטה על פתיחתם של אולמות המשחקים כמרכזי הצבעה בבחירות הקרובות בחודש נובמבר. לאחר שהבעלים הסכימו לדרישת השחקנים, הודיעה הליגה על חידוש משחקי הפלייאוף שמנע גם מכה כלכלית לא פשוטה עבור השחקנים. עם זאת, רק ימים יגידו אם אכן הליגה תגיע לסיומה הסדיר אחרי יומיים של דרמה שמחוץ למגרש ומתח שממשיך לבעבע מתחת לפני השטח.
מבחינה היסטורית, בולטת ליגת ה-NBA כסוג של בועה בתוך עולם הספורט המקצועני גם בימים כתיקונם. היא נחשבת לליגה המתקדמת ביותר מבחינה חברתית, כזו המאפשרת לשחקניה להתבטא באופן חופשי בנושאים חברתיים ופוליטיים ומגבה אותם אל מול תגובות הקוראות לשחקנים שלא לערבב בין פוליטיקה וספורט ולהתמקד בכדורסל בלבד. הנציג הבולט ביותר של גישת ה-"שתקו ושחקו" הוא הנשיא טראמפ, שתקף את הליגה ומספר משחקניה הבולטים ביותר כמו לברון ג'יימס וסטף קרי בגלל שהביעו דברי ביקורת על תפקודו כנשיא במהלך כהונתו. הקומישינר של הליגה אדם סילבר, מיהר להגן על שחקניו ולהביע תמיכה בחופש הביטוי שלהם. גישה זו מתחברת להיסטוריה של הליגה ככזו שעוצבה והושפעה על ידי שחקניה השחורים, יותר מכל ספורט מקצועני אחר. הכדורסל שהיה למשחק הפופולרי ביותר של צעירים שחורים בערים הגדולות כבר במחצית הראשונה של המאה העשרים בזכות ציוד המשחק הפשוט והקלות בה ניתן לאלתר סל ומגרש, התרגם גם לדומיננטיות שחורה בקרב קבוצות הליגה. נקודת הפריצה של הפיכת הליגה לליגה "שחורה" הייתה החלטתו של רד אאורבך, המאמן האגדי של הבוסטון סלטיקס, האלופה הנצחית של שנות השישים, להעלות למגרש חמישייה של שחקנים שחורים במהלך עונת 64-65, ובכך לשים קץ לחוק הלא-כתוב של שלושה שחקנים שחורים בלבד בכל קבוצה. שבירת מחסום הגזע בליגה הביאה לכך שעד סוף שנות השבעים כשבעים אחוזים משחקני הליגה היו שחורים, בעוד הליגה עוברת גם שינוי סגנוני בשיטת המשחק: ממשחק איטי, מבוקר ושמרני יותר, למשחק מהיר, אתלטי, אגרסיבי אך גם אטרקטיבי המבוסס על עקרונות משחק ה"רחוב" שעוצב במרכזי השכונות השחורות. בשנת 1984 עשתה הליגה צעד נוסף שביסס אותה כליגה שצועדת בראש המחנה מבחינת חשיבה מתקדמת: לאחר שנים של ירידה באחוזי הצפייה בטלוויזיה ונוכחות קהל במגרשים, לצד משבר כלכלי בחלק מקבוצות הליגה, החליטו בעלי הקבוצות, איגוד השחקנים והקומישינר באותם ימים דיוויד סטרן, לחתום על הסכם קיבוצי חדש בין הליגה לשחקנים, שיכלול תקרת שכר שתגביל את יכולת ההשתכרות של השחקנים אך גם תגדיל את התחרותיות בין קבוצות הליגה, לצד צעד תקדימי של חלוקת רווחים כמעט שוויונית בין השחקנים לבעלי הקבוצות, שתהפוך את הצדדים לשותפים המושקעים בהצלחת הליגה ושגשוגה- זאת בניגוד לנעשה בליגת הבייסבול בה תקרת השכר לא קיימת, או ליגת הפוטבול בה הוכנסה תקרת שכר רק בשנת 1994. בנוסף ה-NBA שם לעצמו כמטרה להגדיל את אחוז המשרות במשרדי הליגה המאוישות על ידי מיעוטים, מדיניות שמיצבה אותה תוך מספר שנים כמעסיקה בעלת הגיוון האתני הרב ביותר בעולם הספורט המקצועני, בשיעור ניכר מליגות מקצועניות אחרות.
עם זאת, למרות התדמית הפרוגרסיבית של הליגה ניתן למצוא בהיסטוריה שלה גם מקרים שסודקים תדמית זו. ראשית, למרות שהליגה עברה אינטגרציה כבר ב-1950, לקח כעשור עד ששחקנים שחורים היוו חלק משמעותי מהליגה. בנוסף, שחקנים שחורים שהיו נוסעים עם קבוצותיהם למדינות הדרום, אולצו לשהות במלון נפרד מחבריהם הלבנים ואף לא יכלו לסעוד איתם באותם מסעדות, בגלל חוקי ההפרדה הגזעית. הליגה באותן שנים לא נקטה צעדים ממשיים כנגד האפליה הגזעית ומקרי מחאה בודדים של שחקנים שחורים העלו מדי פעם את הנושא על סדר היום. בנוסף, גם לחופש הביטוי של שחקני הליגה בסוגיות פוליטיות היה מחיר לאורך השנים. שתי דוגמאות בולטות לכך הן פרשות שבמרכזן ניצבו קרייג הודג'ס ומחמוד עבדול ראוף. הודג'ס, קלעי מצטיין, שזכה בתחרות השלשות באולסטאר שלוש פעמים ואף זכה בשתי אליפויות עם מייקל ג'ורדן והשיקגו בולס, הוחרם על ידי קבוצות הליגה לאחר שהגיע בדאשיקי (לבוש אפריקאי מסורתי) לביקור בבית הלבן בשנת 1992 והעניק לנשיא ג'ורג' בוש האב מכתב המפרט את מצוקות הקהילה השחורה במדינה.
לאחר הביקור אף קבוצה בליגה לא הייתה מוכנה להחתימו על חוזה ובשיא הקריירה שלו הוא נותר מחוסר עבודה. מקרה דומה היה זה של מחמוד עבדול ראוף, קלעי מחונן שכיכב בשורות הדנבר נאגטס בתחילת שנות התשעים. לאחר שהתאסלם ואימץ את השם מחמוד עבדול ראוף במקום כריס ג'קסון, הקלעי הודיע כי לא יעמוד בזמן נגינת ההמנון האמריקאי לפני המשחק, במחאה על היחס של ארצות הברית למוסלמים ברחבי העולם. הודג'ס לא שיחק דקה נוספת במדי קבוצת NBA, בעוד עבדול ראוף נודה למעשה מהליגה, ניסה את מזלו באירופה, בטרם שב לעונת שפל מבחינה מקצועית במדי ונקובר גריזליס, שסתמה את הגולל על עתידו ב-NBA.
השביתה קצרת היומין של שחקני ה-NBA היא מקרה מבחן מרתק לאופן בו הספורט המקצועני בארצות הברית עובר תהליך של שינוי, הבא לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בענף הכדורסל, ששחקניו מגלים דומיננטיות הולכת וגדלה לא רק על המגרש אלא גם מחוצה לו, בחדרי הישיבות של הליגה כשהם עומדים על כוחם האישי והקבוצתי, ברשתות החברתיות כשהם מביעים דעות שונות על הנעשה במדינה וגם בתקשורת האמריקנית, ששחקני עבר שחורים מאיישים בה יותר ויותר את עמדות המגישים והפרשנים. עם זאת, אין בהישגים אלו להשכיח כי בעולם הספורט המקצועני בארצות הברית, בעלות שחורה היא תופעה מצומצמת, המצביעה על כך שהון שחור הוא עדיין מצרך נדיר ביחס להון בידיים לבנות. לא מן הנמנע שעם המשך הנסיקה של דורות צעירים של כוכבים שחורים לעמדות כוח, נראה גם מגמת עלייה בבעלות שחורה על קבוצות, תופעה שתוכל לקחת את ה-NBA צעד נוסף קדימה בדרך להפיכתו לארגון שמשקף טוב יותר את ההרכב האתני של חבריו וכזה שאינו עסוק רק ברווחים אלא גם במחויבות עמוקה לשינוי חברתי.