ב-3 ביוני צוינו שלוש שנים למותו של מוחמד עלי, וחשבתי שזו הזדמנות טובה לחזור ולהזכיר את פועלו של אחד הספורטאים הגדולים בהיסטוריה. עלי, המתאגרף ששרד קרבות אדירים בזירת האיגרוף במשך השנים, נאבק לאחר הפרישה במחלת הפרקינסון ולא היה יכול לה. בשיא קריירת האיגרוף שלו היו תנועותיו בזירה אלגנטיות ואסתטיות, כאלו שהשכיחו כי מדובר בספורט בו הולם איש ברעהו בעוצמה. למעשה, עלי היה מתאגרף פורץ דרך וחדשני, אך מעבר לגדולתו בזירה הוא פרץ גם מסגרות חברתיות ותרבותיות ואיתגר את החברה האמריקנית באחת מן התקופות המעצבות שלה, שנות השישים של המאה העשרים. כמחווה ליום השנה השלישי למותו, ברצוני לחזור ולבחון את פרשת גיוסו לצבא ארצות הברית, נקודת הזמן שבה מיצב את עצמו כאויב הממסד מחד גיסא, וכפורץ דרך חברתי מאידך גיסא.
מוחמד עלי נולד כקסיוס מרסליוס קליי בלואיוויל קנטאקי, בשנת 1942, בנם של צייר שלטים ועקרת בית. הוא החל לגלות עניין באיגרוף בגיל 12 ובמהרה עשה לעצמו שם של מתאגרף מבטיח לאחר שזכה בשש אליפויות "כפפות הזהב" בקנטאקי. בשנת 1960 העפיל למשחקים האולימפיים ברומא בקטגוריית המשקל קל-בינוני, שם זכה במדליית הזהב. במהלך שהותו ברומא נשאל על ידי כתב מברית המועצות על מצוקתה של הקהילה השחורה בארצות הברית וענה: "אמור לקוראיך שיש לנו מומחים שעובדים על הבעיה. אינני מודאג מן התוצאה. עבורי, ארצות הברית היא עדיין המדינה הטובה ביותר בעולם, וזה כולל גם את מדינתך".
עם שובו לארצות הברית העיד עלי הגאה כי נשא על צווארו את המדליה האולימפית לכל מקום שהלך. כאשר נכנס לאכול במסעדה בעיר הולדתו, בעל המקום סירב לשרת אותו. בראיון ל-BBC סיפר כי תחושת ההשפלה והעלבון הביאו אותו למסקנה כי "משהו לא בסדר" בחברה האמריקנית וכי התקרית פתחה את עיניו. ב- 25 בפברואר 1964 פגש בזירה את אלוף העולם הבלתי מנוצח, סוני ליסטון. סוכנויות ההימורים ומומחי האיגרוף לא נתנו סיכוי לעלי האלמוני נגד ליסטון האימתני, אך בסיבוב השביעי קרה הבלתי ייאמן: עלי הפיל את ליסטון לקרשים והפך לאלוף העולם.
"I Shook Up the World!"
הכריז בזירה מיד עם סיום הקרב, אמירה שתהפוך למוטיב חוזר בקריירת האיגרוף שלו ובחייו הציבוריים.
בבוקר שלמחרת הקרב, הודיע עלי על חברותו בתנועת "אומת האסלאם", ועל שינוי שמו מקסיוס קליי "שם העבד" שלו, למוחמד עלי. הזעזוע מן ההכרזה המפתיעה ביטא חשש גובר בציבור האמריקני ובקרב הממסד הפוליטי מתנועת "אומת האסלאם", תנועה פוליטית-דתית ששילבה אמונה באסלאם לצד תפיסות מיסטיות שונות, הטיפה לאוטונומיה שחורה והתנגדה לאינטגרציה בחברה הלבנה. הביטחון העצמי השופע שהפגין עלי, סירובו להתרפס בפניי לבנים, והצטרפותו ל"אומת האיסלאם", הפכו אותו ממי שנתפס כקוריוז חולף, לדמות שאיימה על הקודים החברתיים-גזעיים שהושרשו בחברה האמריקנית.
מלחמת וייטנאם ליוותה את שנות השישים לכל אורכן והפכה לסמל של המלחמה הקרה והפחד האמריקני מפני התפשטות הקומוניזם ברחבי העולם. בשנת 1965 המעורבות האמריקנית בווייטנאם המשיכה להעמיק, וסיום המלחמה לא נראה באופק. באותה שנה, במהלך שהותו של עלי באירופה, שינתה ועדת הגיוס של לואיוויל את הסטטוס שלו מ"בלתי כשיר לגיוס" ל"כשיר לגיוס", בגיל 24. את הבשורה על גיוסו הצפוי קיבל עלי המופתע מכלי התקשורת והגיב בספונטניות: "אין לי שום בעיה עם הווייטקונג".
תגובתו הכנה של עלי הפכה בן רגע לכותרות בכלי התקשורת במדינה, והפכה אותו לאויב של חלקים גדולים בציבור האמריקני: אזרחים מן השורה, חיילים משוחררים ופוליטיקאים התאחדו בקריאה לשלול ממנו את תוארו. המתקפה הציבורית על עלי גברה לאחר שיצא בהצהרה פומבית אנטי-מלחמתית חריפה כחודש לפני מועד גיוסו המיועד:
"מדוע שיבקשו ממני ללבוש מדים ולנסוע עשרת אלפים מיילים מביתי כדי להטיל פצצות ולירות באנשים חומים בווייטנאם בזמן שלשחורים בלואיוויל מתייחסים כמו כלבים ונמנעות מהם זכויות אדם? לא, אני לא נוסע עשרת אלפים מיילים מביתי לעזור לרצוח ולשרוף אומה ענייה אחרת רק בכדי להמשיך את הדומיננטיות של בעלי העבדים הלבנים על גבי האנשים הכהים בכל רחבי העולם [...] הוזהרתי שנקיטת עמדה שכזו תסכן את יוקרתי ועלולה לגרום לי לאובדן של מיליוני דולרים [...]. אך אמרתי זאת פעם אחת ואגיד זאת פעם נוספת: האויב האמיתי של עמי נמצא כאן. אני לא אבזה את דתי, עמי ואת עצמי בכך שאהפוך לכלי לשעבודו של עם אחר שנלחם עבור הצדק, החירות והשוויון שלו [...}. אין לי מה להפסיד בכך שאני נלחם עבור אמונותיי. אז אלך לכלא, אנחנו בכלא כבר ארבע מאות שנים."
המערכה בוייטנאם עתידה הייתה להפוך לסלע מחלוקת ולשסע את החברה האמריקנית, אך בראשית שנת 1966 תנועת ההתנגדות למלחמה הייתה עדיין בחיתוליה ולא זכתה לרוח גבית בארצות הברית. הקשר של ספורטאים למלחמה היה בעיקר כזה של התגייסות פטריוטית סמלית שהתבטאה בדברי שבח ועידוד לכוחות הלוחמים. עלי אמנם לא היה בודד לחלוטין במערכה וגל ההתנגדות למלחמה החל להתעצב באיטיות, אך תנועת המחאה נגד המלחמה נתפסה בעיקר כתנועה של צעירים לבנים בני המעמד הבינוני, שחבריה תויגו כ"קומוניסטים", "היפים" ו-"פגומים נפשית". בימים שבהם עדיין לא נשמעו קולות של פוליטיקאים ממרכז הבמה הפוליטית, בדרנים, שחקני קולנוע או אנשי תקשורת שערערו על נחיצות המלחמה, אמירותיו של עלי הדהדו בעוצמה.
ב-19 ביולי 1967 עמד עלי למשפט ביוסטון על סירובו להתגייס. חבר המושבעים הלבן מצא אותו אשם בתוך כעשרים דקות ונגזרו עליו חמש שנות מאסר וקנס של עשרת אלפים דולר. בנוסף, תוארו נשלל ממנו ודרכונו הוחרם. עלי, שעמדתו המצפונית העניקה לו תמיכה רחבה בקרב הקהילה השחורה, ראה בניסיון לגייסו כאמצעי נוסף של השלטונות לחבל במאבק הפוליטי השחור לסיום האפליה במדינה. בנקודת זמן זו מוחמד עלי היה עדיין סרבן הגיוס המפורסם והחשוב ביותר בארצות הברית. העובדה כי אלוף העולם באיגרוף, מן הדמויות המפורסמות בגלובוס, הורשע בסרבנות לגיוס הייתה בלתי נתפסת בארצות הברית של שנות השישים; אם אלוף העולם יכול לסרב להישלח לחזית, מדוע לא יכול לנהוג כך גם אדם צעיר מן השורה?
לאחר ערעור ומאבק משפטי ארוך הפך בית המשפט העליון ב-28 ביוני 1971 את החלטת בית המשפט ביוסטון וקבע כי עלי הוא אכן סרבן מצפון. במהלך ארבע השנים שבין הרשעתו לזיכויו נותר במעמד של משוחרר בערבות. הוא אמנם לא היה במאסר, אך מכיוון שנשלל רישיון האיגרוף שלו, הוא ניצל את זמנו כדי להרצות בקמפוסים ברחבי המדינה. במהלך 1968 בלבד הוא הרצה ביותר ממאתיים קמפוסים ברחבי ארצות הברית, והותיר רושם עז בקהלים המעורבים שבפניהם נאם. התבטאויותיו הפוליטיות, מסע ההרצאות שלו ברחבי המדינה ומאבקו בגיוס לצבא הפכו אותו ל"סנדק" של דור שחור צעיר ורדיקלי ששבע מהאפליה והגזענות שחווה.
השבת רישיון האיגרוף של עלי וזכייתו המחודשת בתואר אלוף העולם ב-1974 סימלה את ניצחונו הספורטיבי וגם המוסרי על הממסד הפוליטי שניסה להשתיקו. האגדה של עלי הלכה ותפחה גם לאחר ששיאו הספורטיבי היה מאחוריו. בשני העשורים האחרונים לחייו הפך עלי לדמות "כל-אמריקנית" אהובה, כשהביטויים הטובים ביותר לכך היו הדלקת הלפיד האולימפי במשחקים האולימפיים באטלנטה ב- 1996, וקבלת מדליית החירות הנשיאותית מידי הנשיא ג'ורג' בוש הבן ב-2005. טקס הענקת המדליה בבית הלבן הכיל גם משמעות אירונית, שהרי בעיניי רבים בוש הבן גילם בדמותו את הכוחות הלבנים השמרנים שרדפו את עלי בשיא הצלחתו וניסו להשתיקו ללא הצלחה, וכעת הוא זה שמעניק את החותמת על הפיכת עלי ליקיר הממסד.
עם זאת, חשוב לזכור שעלי לא חיזר אחר אמריקה, היא זו שחיזרה אחריו. עמידתו האיתנה על עקרונותיו בולטת מאוד על רקע הואקום הערכי של עולם הספורט והחשש של ספורטאים בכירים מאמירות שנויות במחלוקת אשר ייפגעו בערך המותג שלהם. עלי לא היה אדם מושלם, וככל אדם לצד מעלותיו הרבות היו לו גם חולשות לא מעטות, אך סוד קסמו היה האנושיות שהקרין, שאליה התחברו מיליונים ברחבי העולם.
לטעמי הציטוט הבא שלו מבטא בצורה הטובה ביותר את רוחו החופשית:
"אני יודע לאן אני הולך ואני יודע את האמת, ואני לא צריך להיות מי שאתם רוצים שאהיה. אני חופשי להיות מי שאני רוצה להיות".