עליית האתר הוא הזדמנות טובה להזכר בוודי גאת'רי, אחד מן האמנים המשפיעים ביותר בהיסטוריה של ארצות הברית. ברצוני לשפוך מעט אור על פעילותו של גאת'רי, אשר הוביל את גל תחיית מוזיקת הפולק האמריקאית, תוך איתגור היחסים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים במדינה, ובחינת גבולות חופש הביטוי לאורך שלושה עשורים של פעילות אמנותית ופוליטית. אישיותו של גאת'רי התעצבה בעת תקופה מורכבת וקשה לאומה האמריקנית, וסיפורו הוא במידה רבה סיפורה של ארצות הברית בין שתי מלחמות עולם.
וודרו וילסון גאת'רי נולד ב-14 ביולי 1912 בעיירה אוקמה שבמדינת אוקלהומה, לאב סוחר נדל"ן אנטי סוציאליסט, ולאם עקרת בית. וודי הנער לא הצליח לסיים את לימודיו בתיכון המקומי, אך בילה שעות רבות בספריה בה קרא ספרים מכל ז'אנר אפשרי. הוא הצטיין ביכולת לימוד עצמית שבאה לידי ביטוי גם באופן בו לימד את עצמו לנגן על גיטרה, מפוחית וכינור. עוד בצעירותו חווה שרשרת אירועים טרגיים שכללו את מותה של אחותו משריפה שפרצה בביתם, אשפוזה של אימו במוסד לחולי נפש והתרוששות כלכלית של אביו. בנוסף בשנות העשרים לחייו תקפו את איזור טקסס ואוקלהומה סופות חול אדירות שכיסו אזורים שלמים בעננת חול שחורה, שהקשתה על הקיום ותיסכלה את תושבי האיזור. לאחר ששככו סופות החול הגיעה בצורת קשה שלא איפשרה להמשיך ולהתפרנס מחקלאות מקומית, ומשנת 1935 החלה הגירה של מאות אלפים מתושבי אוקלהומה (שעתה ענתה לכינוי ה- Dust bowl), לעבר קליפורניה.
בין המהגרים היה גם גאת'רי, שכנשוי טרי ואב לבת הותיר את משפחתו מאחור, ויצא למסע ראשון מיני רבים. הוא נזרק מעולמו הקטן והמוגן ונחשף לחצר האחורית של ארצות הברית, זו המלאה בנוודים התרים אחר עבודה מזדמנת, ובמשפחות של חקלאים קשי יום שירדו מנכסיהן ונאלצו לנדוד לעבר קליפורניה בחיפוש אחר פרנסה, עת שהן סובלות מרעב מתמיד ויחס משפיל מצד השלטונות. מחנות העבודה בצידי הדרכים בהם התיישבו המהגרים היו חממה למהפכנים קומוניסטיים להפצת רעיונותיהם, ושם עיצב לעצמו גאת'רי לראשונה תפיסת עולם מהפכנית שראתה בשיוויון בין בני אדם ערך עליון. הוא הפך לתומך נלהב של המפלגה הקומוניסטית האמריקנית, אך מעולם לא היה חבר רשמי בה. באותה עת החל להתנסות בכתיבת שירים פרי עטו, ולאחר זמן קצר מצא עצמו בלוס אנג'לס, כחלק מצמד מזמר עם בן דודו. לאחר אודישן מוצלח קיבלו השניים הזדמנות להנחות תוכנית רדיו מקומית, בה ניתנה לגאת'רי הבמה להציג את יצירתו לעולם.
כתיבתו של גאת'רי שאבה מן המסורת של מוזיקת הפולק (Folk) האמריקנית. הגדרה מדויקת למוזיקת הפולק היא כמעט בלתי אפשרית בגלל הקושי למצוא מאפיינים ברורים ונוקשים המאפיינים אותה (וייתכן שזהו חלק מקסמה). עם זאת, בכל זאת ניתן למצוא מספר קווי מתאר כלליים להגדרתה- מוזיקת הפולק הייתה תוצר של מסורת מוזיקלית עממית שמקורה במאה ה- 19, שהועברה מפה לאוזן, בעל פה, וצמחה מן הקיום היומיומי, התקוות, המצוקות והחלומות של קהילות שונות בארצות הברית. שירו הפוליטי הראשון של גאת'רי היה מעיין סאטירה נוקבת על שירי הנחמה הנוצריים ששמע במחנות המהגרים, ושמו היה I Ain't Got No Home. השיר מתאר את מסעו של מהגר "אוקי" המחפש פרנסה והישרדות, בעולם הנשלט על ידי בעלי ההון והבנקאים.
מאמצע שנות השלושים של המאה העשרים, החלה בשמאל האמריקני התעניינות מחודשת וסקרנות לגבי העבר התרבותי של המדינה, מעיין מסע לגילוי עצמי של "הרוח האמריקנית". ימי השפל הגדול הניעו אנשי תקשורת רבים מן הערים הגדולות לחקור את אמריקה של המרחבים הפתוחים, והמפגש התרבותי בין קצוות שונים לחלוטין של החברה האמריקנית הוביל לזניחה של ההשענות על התרבות האירופית כאבן היסוד לתרבות גבוהה, ולחיפוש של מסורת תרבותית מקומית ושורשית. בחזית ניצב גאת'רי, שגילם בדמותו את חזונו של המשורר וולט וויטמן לגבי משורר שינדוד בדרכים וישיר לעם בשפתו. אלבום הבכורה שלו Dust Bowl Ballads הכיל שירים מינימליסטיים שעסקו בחיי היומיום של עמוד השדרה של החברה האמריקנית, וביטאו כאב, טרגיות, תקווה וחלומות על עתיד טוב יותר. שיר אחד שבלט מעל כולם היה Tom Joad, שעסק בגיבור הרומן של ג'ון סטיינבק, "ענבי זעם". השיר בעל 17 הבתים מסתיים בבית אחרון מצמרר הממחיש את יכולתו של גאת'רי להעביר במספר שורות עולם שלם של סבל, כאב וניכור.
השיר This Land Is Your Land, שהפך למזוהה ביותר עם גאת'רי, נכתב ב- 1940 כתגובה לשיר God Bless America, שהיה להיט גדול ברדיו באותה תקופה והציע מנת פטריוטיות מאולצת למדי. בפתיחת השיר מהלל גאת'רי את נופיה המרשימים של ארצות הברית, להם התוודע על ידי מסעות גילוי עצמיים, ומכריז כי הארץ היא "בשבילי ובשבילך", אך בשני הבתים האחרונים הוא מציע תפנית בעלילה ומעלה נושאים כגון עוני ורעב, וגם השתלטות פרטית על קרקעות. עם זאת הגרסה המוקלטת הידועה ביותר של השיר בביצועו של גאת'רי, יחד עם גרסאות הכיסוי הרבות שנעשו לו לאורך השנים, נטו להשמיט את שני הבתים האחרונים, ובכך נוטרל למעשה העוקץ הפוליטי של השיר והביקורת הקשה שהוא מציע. באופן אירוני השיר המזוהה ביותר עם גאת'רי, זה שהפך להמנון הבלתי רשמי של ארצות הברית, הוא דווקא זה שעבר עיקור תוכני וצנזורה.
במהלך מלחמת העולם השנייה נסקה הקריירה של גאת'רי לשיאים חדשים. הוא גייס את יכולתו לחבר שירים מלאי הומור, סאטירה וסרקזם, ואלו הפכו להמנונים אנטי פשיסטים שלעגו בעיקר להיטלר ולנאצים. לזמן מסוים היה נדמה כי גאת'רי נמצא בכל מקום- במפגשי שירה בציבור, בבארים של מעמד הפועלים, ובאסיפות המוניות. שיריו הושמעו ברדיו באופן קבוע ולבסוף הוא אף התגייס לשורות חיל הים על מנת לעזור למאמץ המלחמתי. סופה של מלחמת העולם השנייה הביאה עימה את תחילתה של המלחמה הקרה ואת תקופת "ציד המכשפות" האנטי קומוניסטי. האווירה הציבורית העוינת הובילה לכך שאיגודים מקצועיים החלו להחרים את ג'אתרי, והוא הפך לחשוד בעיניי רבים בשיתוף פעולה עם האויב הסובייטי. בנוסף, הוא אובחן כנשא מחלת העצבים התורשתית האנטינגטון, ודעיכתו הגופנית והנפשית סימנה גם את דעיכתו של גל תחיית הפולק הראשון. את שנות השישים העביר לרוב מרותק למיטתו. המוסד הרפואי בו אושפז הפך מוקד עלייה לרגל למוזיקאים צעירים שהושפעו מיצירתו, הבולט מביניהם היה בוב דילן הצעיר, שהותיר רושם עמוק על גאת'רי, אשר באקט סימבולי העניק לזמר הצעיר את אחת מחליפותיו, אותה ילבש בהופעתו הראשונה בניו יורק. ב- 3 באוקטובר 1967 נפטר וודי גאת'רי לאחר שנים של התדרדרות ממושכת בגלל מחלתו.
כאשר בוחנים את מורשתו של וודי גאת'רי, תחילה כמוזיקאי ואמן, יש לזכור כי הוא עמד בחוד החנית של תנועה מוזיקלית- תרבותית שעזרה להחיות ולהביא למרכז הבמה את מוזיקת הפולק שהייתה מסורת נשכחת המצויה הרחק מאור הזרקורים. ככותב של יותר מ-1000 שירים שעסקו במגוון נושאים הוא הותיר מאחוריו רפרטואר שמעטים היוצרים שיכולים להשתוות אליו, והשפיע על אמנים רבים כמו פיט סיגר, בוב דילן, ג'ק אליוט וברוס ספרינגסטין. עם זאת מורשתו של גאת'רי אינה רק מוזיקלית והיא יוצאת מתחומי השתייכות לתנועה תרבותית מסוימת. כיוצר הוא ידע לזהות את מוקדי הכוח בחברה האמריקנית ולנתב כלפיהם את הזעם שחש. הוא לא הסתפק בכתיבת שירים, אלא לקח את הרעיונות שלו ויצא להפיץ אותם בדרכים, בהפגנות של שובתים, בכינוסים פוליטיים, במסבאות, באולמות קונצרטים, בכל מקום שרק ניתנה לו הבמה. כמאמר הקלישאה, וודי גאת'רי היה קולו של דור. הוא ניסח את החלומות והתקוות של החצר האחורית של אמריקה, של האדם הפשוט שניצב אל מול עתיד לוטה בערפל. כוחו כאמן היה בהכרתו בכוחה של היצירה לשנות ולעורר לפעולה, הכרה שדי חסרה לנו לטעמי בעולם התרבותי של המאה העשרים ואחת.