המדריך ללידת מוזיקת הראפ- חלק א'

בעולמנו כיום, מוזיקת ראפ (Rap) היא תעשייה שמונעת על ידי תאגידי מוזיקה גדולים שמחפשים ללא הפסקה אחר הראפר הגדול הבא שימשיך את הזרמת הרווחים האדירים שמוזיקה זו מניבה. למעשה מוזיקת הראפ החליפה במידה רבה את הרוק כפסקול לעולמם של הצעירים והראפר הוא הרוקסטאר החדש, זה שקובע אופנות, סלנג ודרכי התנהגות. אך זה לא תמיד היה המצב. למעשה מוזיקת הראפ עברה גלגולים רבים עד אשר הפכה למה שהיא כיום. אם אי פעם תהיתם מהיכן צמח הז'אנר המוזיקלי הזה, אז באתי לעשות לכם קצת סדר דרך סדרת מאמרים על לידת מוזיקת הראפ!

Grandmaster Flash & the Furious Five Photo: Kevin Andre Elliott (Attribution-NonCommercial-ShareAlike 2.0 Generic (CC BY-NC-SA 2.0))

בשנת 1980 החל רונלד רייגן את כהונתו הראשונה כנשיא ארצות הברית. הוא נבחר תודות לקמפיין אגרסיבי בו הבטיח להחזיר לרחובות אמריקה את הביטחון האזרחי, להניע את הכלכלה על ידי רפורמות שייטיבו עם מעמד הביניים ולחזק את מעמדה של ארצות הברית כמנהיגת העולם החופשי, אל מול ברית המועצות והאיום הקומוניסטי. בשנת 1984 נבחר לכהונה שנייה, בסיומה מצבה של הקהילה השחורה בארצות הברית יהיה בכי רע.

מדיניותו הכלכלית של רייגן הציגה הפרטה אגרסיבית של שירותים ציבוריים, לצד קיצוץ גדול בקצבאות והסיוע בדיור ציבורי. מדיניות זו הייתה הרסנית כלפי הקהילה השחורה שחלקים נרחבים ממנה היו תלויים בשירותי הרווחה. ב-1983, רק שלוש שנים לאחר כניסת רייגן לתפקיד, עלה אחוז העניים בקרב האוכלוסייה השחורה ל-36 אחוזים, הנתון החמור ביותר משנת 1968. כאחד מתוך שלושה שחורים חי מתחת לקו העוני, וכמחצית מכלל הילדים השחורים באוכלוסיה היה עני.

נושא מרכזי במדיניות ממשל רייגן היה המלחמה בחדירת הסמים הקשים לתחומי המדינה. קראק-קוקאין (Crack-cocaine) הציף את רחובות הערים הגדולות והכניס קהילות שלמות לסחרור של אלימות וחולי. הביקוש הגדול לסם הוביל למלחמה אלימה בין כנופיות רחוב על שליטה ברווחים ממכירתו, אשר גבתה קורבנות רבים והרסה את חיי הקהילות בשכונות. עם זאת, מגיפת הקראק לא נותרה רק בגבולות השכונות השחורות, ויצאה מגבולות הגטאות העירוניים אל עבר הפרברים הלבנים. או אז הכריז ממשל רייגן על מדיניות מלחמה בסמים, שהתמצתה בעיקר בכליאה של שחורים צעירים במספרי שיא, ובאופן אירוני, בהגדלת הוצאות הממשל הפדראלי על מנת לממן את המדיניות החדשה הזו.

לניו-יורק," The Big Apple" תפקיד מרכזי בהתפתחות הראפ. בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים היא הפכה בית לכ-150,000 שחורים שהיגרו ממדינות הדרום בחיפוש אחר עבודה וחופש מרדיפה גזעית, מה שהפך אותה למרכז התרבותי החשוב ביותר לקהילה האפרו-אמריקנית במדינה. בשנות השבעים ניצבה העיר בפני פשיטת רגל שהובילה לקיצוץ בתכנית הדיור הציבורי. הקיצוץ גרם לכך ששכונות שחורות סבלו מצפיפות וחוסר סניטציה בסיסית והפך את התושבים השחורים לאסירים בשכונותיהם, ללא היכולת לעזוב או לשקם את המצב הקיים. כך נולדו הגטאות האורבניים שהפכו לדימוי השלט ביחס לקהילות שחורות: שכונות צפופות מלוכלכות ומוזנחות, מוצפות בחסרי בית ונרקומנים, כנופיות רחוב ואחוזי פשיעה מרקיעי שחקים.

מתוך המצוקה האורבנית אליה נקלעה האוכלוסייה השחורה, החל לצמוח ז'אנר תרבותי חדש שהכיל מספר אלמנטים שנשזרו זה בזה, אשר הפך לנושא הדגל התרבותי של האוכלוסייה השחורה בארצות הברית בעשורים הבאים, מוזיקת הראפ. ז'אנר מוזיקלי זה הוא מסורת מוזיקלית אשר שורשיה נטועים במסורות אפריקאיות שבטיות שיובאו ליבשת אמריקה על ידי העבדים האפריקניים. אחד מן המרכיבים המרכזיים במסורת המוזיקלית השבטית היה המספר-משורר (Bard) שחרז שירים בפומבי ושימש כהיסטוריון ומורה שדרך חריזת שירים העביר תורה שבעל פה לקהל שומעיו. ביבשת אמריקה התפתחה מסורת זו וקיבלה תפקיד חדש לאור שעבודה של האוכלוסייה האפריקנית. המספר-משורר הפך לדמות מרכזית בחיי הקהילה מכיוון שהציע נחמה ופורקן למכאוביהם של העבדים, ודרך סיפוריו ושיריו יצר תחושת קהילתיות וקירבה בין עבדים אשר מוסד העבדות שלל מהם את אנושיותם.

שני אלמנטים מרכזיים נוספים שבהם נעשה שימוש במסורת מוזיקלית של קהילות העבדים היו חריזה (Rhyming) וקריאה ומענה (Call and Response). על ידי שימוש בחריזה הצליח המספר ליצור אלמנט בידורי ושובה לשירתו, והשימוש בקריאה ומענה יצר מימד של שיתוף פעולה בין המספר לקהל שומעיו ותחושת שיוך. שני אלמנטים חשובים אלו מהווים מרכיבי יסוד במוזיקת ראפ עד ימינו, והם שולבו גם במסורות מוזיקליות שחורות אחרות כמו בלוז ופאנק (Funk).

אם כן, שורשי מוזיקת הראפ מצויים במסורות מוזיקליות אפריקניות שיובאו ליבשת אמריקה, אך הראפ מכיל בתוכו אלמנט חשוב נוסף והוא דיבור מסוגנן (Jive): במרכזים אורבניים בעלי קהילות שחורות גדולות כמו שיקגו וניו יורק התפתחה צורת דיבור חדשה שהייתה מעין סלנג רחוב שהפך לצורת ביטוי נפוצה אשר באה לבטא סרקסטיות, רברבנות ולעג בצורה מחוכמת. ה-Jive התגלגל במהרה אל תוך מסורות מוזיקליות ובא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר במוזיקת ג'אז. צורת דיבור זו ביטאה התפתחות של תרבות אורבנית שחורה ויצרה מאפיינים ייחודים לתרבות זו אשר הבדילה אותה מהקהילה האורבנית הלבנה. הביטוי המובהק ביותר ל-Jiver היה אלוף העולם באגרוף מוחמד עלי, שסגנונו הרהבתני הפך לסמלו המסחרי, לצד השימוש הנרחב והשנון שעשה בחריזה על מנת ללעוג ליריביו ולפאר את עצמו. למעשה, יש הרואים בעלי מכאחד מאבות מוזיקת הראפ וכראפר הראשון.

ה-Jive הפך לאמנות דיבור וחריזה, והתגלגל לצורתו החדשה, הראפ. היוברט בראון , פעיל פוליטי שחור, הגדיר את הראפ כדרך "להרוס מישהו לחלוטין באמצעות מילים". ה-Black Arts Movement) BAM), קבוצת אמנים שחורה שפעלה מאמצע שנות השישים של המאה העשרים לקחה את הראפ צעד קדימה. השימוש בחריזה מהירה ואגרסיבית מתובלת בסרקזם והומור הפכה את הז'אנר מאמנות רחוב לחלק מהקאנון התרבותי של הקהילה השחורה בארצות הברית. הראפ עבר מאמנות שבעל פה לצורה חדשה של פואטיקת רחוב, כזו שמקומה גם בספרי שירה ושתספר את סיפורו של האדם השחור בארצות הברית, ישירות מפיו ללא תיווך לבן. אמני BAM האמינו בהעברת המסר של העצמה שחורה אל השכונות באופן ישיר- הם העלו מופעי "Spoken Word" בהם הקריאו שירה במקצב אגרסיבי, עם חזרות קבועות ושימוש בחריזה לעתים אף עם ליווי מוזיקלי, ולמעשה קיבעו את יסודות הראפ כמסורת מוזיקלית חדשה. המסרים שלהם שאבו השראה ממלקולם אקס, "אומת האיסלאם" ומרקוס גארווי בין היתר, וקידמו לאומיות שחורה ושחרור של הקהילה מתלות בממסד הלבן. ניתן לומר כי אמני BAM וערבי השירה שהעלו היו מופעי הראפ המאורגנים הראשונים, ובמהרה נוספו עוד קבוצות של משוררי ראפ, כמו ה-Watts Prophets וה-The Last Poets of Harlem, שבתחילת שנות השבעים הפכו ידועים ברמה הארצית בזכות מופעי ה-""Spoken Word שהעלו ברחבי המדינה.

הראפ כמסורת מוזיקלית לא נותר רק כמופע חי, אלא גם הוקלט והודפס על גבי תקליטים. האלבום של אחד מאמני- The last Poets, ג'לאל אורידין Hustler's Convention שסיפר את סיפורן של שתי דמויות רחוב בגטו העירוני, מוכר כיום כאבטיפוס של מוזיקת ראפ, לצד אלבומו של המשורר והאקטיביסט גיל סקוט-הרון A New Black Poet: Small Talk at 125th and Lenox.

לאורך שנות השבעים, לצד העלייה בפופולריות של מוזיקת הפאנק, המשיכו אמני ראפ לפתח את הז'אנר ככלי ביטוי מרכזי, אך הפופולאריות שלו עדיין הייתה מוגבלת לקהילות שחורות בצפון ארצות הברית. היסודות המוזיקליים של הראפ נטבעו בסוף שנות השישים והתעצבו במהלך שנות השבעים, אך רק עם בואם השינויים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים שיתרחשו בקהילות השחורות בפרט ובמדינה כולה בשנות השמונים, עתיד היה הראפ להפוך לכלי הביטוי התרבותי העצמתי ביותר של הקהילה השחורה.

הקיצוץ הגדול בתקציב הממשל הפדרלי הביא גם לסגירת התכנית למימון כלי נגינה לתלמידים בבתי ספר בשכונות הגרעיניות של ניו יורק, בהן מירב האוכלוסייה הייתה שחורה. הקיצוץ מנע רכישת כלי נגינה לתלמידים, אך באופן אירוני היה לו חלק גדול בפיתוח הראפ כז'אנר מוזיקלי: בהעדר כלי נגינה פנה הדור הצעיר לפיתוח אמצעים ווקאליים שיחליפו את כלי הנגינה, כמו שימוש ב-Beat Box, כלומר יצירת מקצבים המדמים כלי נגינה על ידי הפה, לצד פיתוח מיומנות חדשה של ניגון תקליטים שתיקח את הראפ למחוזות חדשים ומלהיבים, ה-Scratching.

המצב העגום של הנוער השחור בשכונות והמעורבות ההולכת וגדלה שלו בפשע, הולידו תנועה חדשה שעתידה להציב את היסודות לתרבות ההיפ-הופ ולמשוך צעירים רבים מחוץ למעגל האלימות אל עבר פעילות מוזיקלית. תנועת "אומת הזולו" (Zulu Nation) הוקמה על ידי אפריקה במבטה (Africa Bambata), חבר כנופיה לשעבר שהחליט להוציא נערים נוספים ממעגל הפשיעה, על ידי החלפת העימותים בסכינים ובאלות בין כנופיות רחוב, בתחרויות ברייקדאנס וראפ. התנועה הלכה וצברה תאוצה ורבים מאותם אמני ראפ שיישאו את הלפיד של הז'אנר בשנים הבאות יהיו תוצר של תנועה זו.

הפריצה הראשונית של הראפ לבמה הארצית קרתה בזכות להיט הדיסקו-ראפ של הרכב מניו ג'רזי בשם "Sugar Hill Gang" אשר שחררו להשמעה ברדיו בשנת 1979 את הלהיט "Rapper's Delight". השיר ששילב חריזת ראפ על בסיס של מוזיקת דיסקו כבש את המצעדים והכניס לתודעה את הסגנון ההגשה הייחודי של אמני הראפ. עם זאת, "Sugar Hill gang" שהיה למעשה הרכב ש"הונדס" על ידי מפיקים מוזיקליים, לא הותיר חותם רציני בתעשיית המוזיקה ופינה את הבמה לסגנון ראפ יותר מחוספס עם תכנים פוליטיים והגשה מהירה שנשענה על החידושים האחרונים בעולם ה-DJing.

אחד מאותם די-ג'ייז פורצי דרך היה ג'וזף סדלר המוכר בשם הבמה Grandmaster Flash. כסטודנט לאלקטרוניקה הוא הכניס שכלולים טכנולוגיים רבים לאמנות ה-Scratching והביא לשימוש בטכניקה חדשנית לניגון שני תקליטים בו זמנית ושילובם יחד כדי ליצור לופ (Loop) מוזיקלי עשיר יותר לשימוש הראפר. פלאש הקים הרכב שנקרא "Grandmaster Flash and the Furious Five", שהורכב ממנו כדי-ג'יי ומחמישה ראפרים (MCs). הרכב זה אחראי לאחת מקלסיקות הראפ הגדולות בכל זמנים, "The Message", שיר שמצליח בשש דקות להעביר למאזין את המצוקות היומיומיות של החיים בגטו העירוני:

הבית הראשון של השיר מכה במאזין בעוצמה. התיאור הגרפי של השכונה, עם המקקים, העכברושים, הרעש והריחות, מעביר את תחושת המצוקה של החיים בגטו השחור טוב יותר מכל כתבה עיתונאית או דו"חות משטרתיים על עלייה ברמת הפשיעה. השיר ממשיך לפזמון שלא מותיר ספק לגבי תחושות הזעם והתסכול שבעבעו בקרב רבים הצעירים השחורים בניו יורק וברחבי המדינה כולה:

השילוב של החריזה המחוכמת והמקצב המיוחד של השיר עם התיאור של סביבה כאוטית כמעט מהווים ניגוד עצמתי המעניק לשיר את ייחודיותו. הבתים הבאים מגוללים את סיפורן של שלל דמויות המהוות הפסיפס האנושי של החיים בשכונות בניו יורק: דמות אחת היא של צעיר שחור יליד הגטו שלא זוכה להזדמנות הוגנת למצוא את מקומו בחברה האמריקאית, ומדרדר לפשיעה וסמים ולבסוף מסיים את חייו תלוי בתא מעצר. דמות נוספת היא של אישה המדרדרת לזנות כי היא אינה יכולה לפרנס עצמה, לצד חסרי בית שישנים בלילות על קרטונים. ההצגה של החיים בגטו העירוני דרך חריזה, מקצב גרובי ומילים עוצמתיות, סיפרו סיפור חדש, שלא סופר עד כה. פלאש והרכב הראפ שלו הציגו גישה חדשה בז'אנר, פתחו למאזינים לבנים צוהר לעולמם ונתנו להםחומר למחשבה. כעת גם תקשורת המיינסטרים של אמריקה הלבנה החלה להפנות זרקור אל הז'אנר הלא מוכר הזה שנקרא ראפ.

לדלת שפתחו גרנדמאסטר פלאש וחבורתו עמד להתפרץ הרכב ראפ חדש ומהפכני לא פחות בשם Run DMC.

על Run DMC והתפתחות ההיפ-הופ בשנות השמונים, בחלק הבא!