top of page
תמונת הסופר/תיוסי אדרי

סיפורו של החרם שהצית את "מרד הספורטאי השחור"

בשישה עשר בפברואר מלאו חמישים ואחד שנים לחרם שארגנה תנועת ה-Olympic Project For Human Rights (OPHR), על תחרות האתלטיקה השנתית של מועדון האתלטיקה של ניו יורק, אשר סירב לקבל שחורים ויהודים כחברים לשורותיו. יום השנה לחרם זה הוא הזדמנות טובה להיזכר בפועלה החשוב ופורץ הדרך של תנועת ה-OPHR אשר שאפה להביא לחרם כולל של ספורטאים אפרו-אמריקנים על המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי בשנת 1968, במחאה על האפליה הגזעית הממושכת נגד שחורים בארצות הברית, ובכדי לנפץ את התפיסה כי הזירה הספורטיבית בארצות הברית מהווה מרחב לקידום חברתי והרמוניה בין גזעית .


תנועת ה- OPHRזכורה בעיקר בגלל שני פעיליה, האצנים טומי סמית' וג'ון קרלוס, אשר לאחר זכייתם במדליות הזהב והארד במשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי באוקטובר 1968, הניפו על דוכן המנצחים אגרוף עטור כפפה שחורה והרכינו ראשם בעת נגינת ההמנון האמריקני. עם זאת, מחאת האצנים על הפודיום שהפכה לאירוע הזכור ביותר ממורשת ה-OPHR, הייתה אירוע שיא שהגיע לאחר קמפיין של מעל לשנה של פעילי התנועה ששאפו לאגד את ספורטאיה השחורים של ארצות הברית למאבק כולל באפליה ובגזענות בחברה ובעולם הספורט, שעליו ברצוני להרחיב בשורות הבאות.


בתחילת שנות השישים הסוערות בארצות הברית, נדמה היה כי מצבו של הספורטאי השחור מעולם לא היה טוב יותר: הליגות המקצועניות בענפי הספורט המרכזיים עברו אינטגרציה וכללו בתוכן את הספורטאים השחורים המובילים בתחומם: ווילי מייז כיכב בליגת הבייסבול, ג'ים בראון הרשים בליגת הפוטבול וביל ראסל ו-ווילט צ'מברליין שלטו בליגת הכדורסל. כוכבים אלו היו רק חוד החנית של מסה גדולה של ספורטאים שחורים אשר היוו אחוז נכבד מסך הספורטאים בליגות המקצועניות השונות. כמו כן, אוניברסיטאות שפתחו שעריהן בפני סטודנטים שחורים ראו גידול משמעותי במספר הספורטאים-סטודנטים* השחורים בקמפוס. למעשה, בכל הקשר לאינטגרציה במקום העבודה וקבלת הזדמנויות למשש את הכישרון האינדיבידואלי של הפרט, מוסד הספורט בארצות הברית בתחילת שנות השישים צעד במידה רבה לפני המחנה. עם זאת, הגידול המספרי המשמעותי במספר הספורטאים השחורים בעולם הספורט היה גם מטעה, שכן הספורטאי השחור הממוצע עדיין סבל מאי שוויון בשכר, מיחס מבזה מצד מאמנים ומנהלים וכמובן מגזענות בוטה במגרש ומחוצה לו. הספורטאים-סטודנטים השחורים באופן ספציפי ניצבו בפני שורה של אתגרים אשר הקשו עליהם את ההשתלבות באוניברסיטאות השונות: רובם נאלצו להתקיים על מלגות חלקיות בלבד שאילצו אותם לחיות בדוחק, הם סבלו מתנאי דיור ירודים מאוד בניגוד לסטודנטים הלבנים ואף נאלצו ללון בנפרד מחבריהם הלבנים לקבוצה בעת נסיעות לתחרויות במדינות הדרום.


לנוכח מעמדם הרעוע של הסטודנטים השחורים בקמפוס בכלל, וזה של הספורטאים-סטודנטים בפרט, החליט סוציולוג צעיר ופעיל פוליטי שחור בשם ד"ר הארי אדוארדס לגבש תנועה חדשה אשר תישען על הספורטאים-סטודנטים השחורים ותרתום את מצוינותם והדומיננטיות שלהם בזירה הספורטיבית, לשינוי רדיקלי שיחל בקמפוסים השונים ברחבי ארצות הברית, ויתפשט גם לעולם הספורט המקצועני. אדוארדס גיבש סביבו חבורה מצומצמת של פעילים שבסיסה היה הקמפוס של אוניברסיטת סן-חוזה, בה למדו באותה תקופה שניים מהאצנים הטובים ביותר בעולם, טומי סמית' אלוף העולם בריצה למאתיים מטרים, ו-לי אוונס, אלוף העולם בריצה לארבע מאות מטרים. השניים הרכיבו, יחד עם אצנים מצטיינים נוספים את "ספיד סיטי", נבחרת הריצה הדומיננטית ביותר בספורט המכללות בארצות הברית, וזו שחבריה היו אמורים להוביל את ארצות הברית לזכייה במרוצים למרחקים קצרים במקסיקו סיטי.


בחודש ספטמבר 1967, לאחר שהפגנה שהוביל אדוארדס לשיפור תנאי המחייה של סטודנטים שחורים הביאה לביטול משחק פתיחת עונת הפוטבול בסן-חוזה, ספורטאים-סטודנטים שלקחו חלק במחאה נוכחו לדעת כי התארגנות פוליטית אשר מאיימת על המעורבות "הכלכלית, והדתית כמעט" של האדם הלבן במוסד הספורט בארצות הברית על פי אדוארדס, יכולה להוביל להישגים משמעותיים עבורם. ראיון שהעניק טומי סמית', "האדם המהיר בעולם", השיאן העולמי והמועמד המוביל לזכייה בזהב במרוץ למאתיים מטרים במשחקים האולימפיים, לכתב בטוקיו, הצית את קמפיין החרם על המשחקים האולימפיים. סמית' נשאל האם ישנה אפשרות שהספורטאים השחורים יחרימו את המשחקים במקסיקו סיטי וענה: "זה נכון. מספר ספורטאים שחורים דנים על האפשרות להחרים את המשחקים בכדי למחות כנגד אי הצדק הגזעי באמריקה." סמית' הסביר את רצונו להחרים את המשחקים באומרו כי "זה מאוד מייאש להתחרות עם אתלטים לבנים. על המסלול אתה טומי סמית', האדם המהיר ביותר בעולם, אך מחוצה לו אתה סתם עוד כושון".

לאחר ביטול משחק הפוטבול בסן-חוזה, חברו סמית' ולי אוונס לאדוארדס בכדי להקים תנועה משותפת בשם " "The Olympic Project for Human Rightsאשר תפעל לקידומו של חרם של ספורטאים שחורים על המשחקים האולימפיים במקסיקו סיטי. לאחר שקיום החרם אושר בהצבעה סמלית בכנס "הנוער השחור" בלוס אנג'לס, החלו פעילי ה-OPHR לגייס תמיכה ציבורית לתכניתם, ולגבש קולקטיב ספורטיבי שחור שיפעל יחד לשינוי חברתי רדיקלי.


רעיון החרם על המשחקים האולימפיים נבע ממרכזיותם של המשחקים כמופע ראווה (Spectacle) אליו מופנות עיני העולם פעם בארבע שנים. הפיכת מקלט הטלוויזיה למוצר צריכה פופולרי והתפתחותה המואצת של הטלוויזיה כמדיום התקשורתי המוביל, הפכו את המשחקים למוצר טלוויזיוני מבוקש ויקר. כמו כן, מצוינותם הספורטיבית של הספורטאים השחורים אשר הגיעה לשיא במשחקים האולימפיים בטוקיו 64' (מתוך משלחת של 362 ספורטאים אמריקנים היו בטוקיו 50 ספורטאים שחורים, ו-22 מהם זכו במדליות עבור ארצות הברית), הפכה לקלף מיקוח עוצמתי בידי הספורטאים השחורים לנוכח הפיכת המשחקים לזירת התגוששות נוספת בין המעצמות ולכלי תעמולתי יעיל על רקע המלחמה הקרה. על ידי חרם על המשחקים יהפכו הספורטאים השחורים את הקערה על פיה: הם לא יהוו עוד כלי תעמולתי בידי הממשל להציג את הצד היפה של החברה האמריקנית וערכיה. היעדרותם תעביר בדיוק את המסר ההפוך ותפגע במצג השווא שאליו נדרשו ספורטאים אולימפיים שחורים שייצגו את ארצות הברית עד נקודה זו.



התגובות לקמפיין החרם לא איחרו להגיע: הערעור הראשוני על כוונת ה-OPHR הגיע מספורטאים שחורים אחרים שלא הסכימו להחלטה להחרים את המשחקים. הקופץ לרוחק ראלף בוסטון טען כי לפעילי ה-OPHR אין כל מנדט להחליט עבור יתר הספורטאים השחורים, האצן צ'רלי גרין התנגד אף הוא לחרם וטען כי "הוא קודם כל אמריקני וכי הוא מתכוון לרוץ". לעומת בוסטון וגרין, מוחמד עלי שהיה עסוק באותה עת במאבק נגד גיוסו לצבא הביע תמיכה בלתי מסויגת ב-OPHR. הועד האולימפי האמריקני הביע את דאגתו מההחלטה על החרם, אך הבהיר כי "אם המחרימים יוותרו על מקומם במשחקים, יתפסו אותם הבאים בתור." התגובות הקשות ביותר לחרם הגיעו מהציבור הרחב. אדוארדס, אוונס, קרלוס וסמית' החלו לקבל איומים על חייהם וחיי משפחותיהם. סמית' ספג את מירב האש בהיותו הספורטאי המפורסם והווקאלי ביותר מבין החבורה. במכתבי הנאצה שקיבל כינו אותו בין היתר "כושון כפוי טובה", קראו לו לחזור לאפריקה, טענו כי הוא גזען בעצמו וכי יש לירות בו ולתלות אותו.


התגובות השליליות והאיומים על חברי ה-OPHR חיזקו את התחושה בקרב החברים כי עליהם לחפש הדרכה וייעוץ מגורמים מנוסים יותר שיוכלו להכווינם כיצד לפעול לנוכח המתקפה על הארגון ורעיון החרם. לשם כך פנה אדוארדס בבקשת עזרה לד"ר מרטין לות'ר קינג בכדי שהאחרון יעזור לו בניסוח הדרישות לוועד האולימפי האמריקני, וייעץ לו על אסטרטגיה עתידית לארגון. בחמישה עשר בדצמבר נפגשו בניו יורק הארי אדוארדס וד"ר קינג. הפגישה בין ד"ר קינג להארי אדוארדס הייתה משמעותית עבור ה-OPHR לא רק מבחינה אופרטיבית ואסטרטגית, אלא גם בגלל המשמעות הסימבולית של הכרה מצד ד"ר קינג ותנועתו בחשיבות של מאבק הספורטאים השחורים לשוויון וברעיון החרם. מעורבותו של קינג בקמפיין החרם של ה-OPHR עוררה הדים ותהיות רבות בקרב העיתונות והציבור הלבן לגבי תמיכתו בתנועה שהצטיירה כמיליטנטית ופרובוקטיבית. קינג הסביר את תמיכתו במארגני החרם באומרו כי "הם מייצגים רוח חדשה בקרב האתלטים השחורים, כזו שיש לעודד" וכי "למרות הקושי הכרוך בלוותר על מדליית זהב, מצבו של האדם השחור באמריקה מצריך הקרבה שכזו" ועל כן הוא מעניק את תמיכתו לקמפיין החרם. מעורבותו של קינג העניקה גושפנקא לרצינות הכוונות של תנועת ה-OPHR בדבר ארגון חרם על המשחקים האולימפיים, וגם מומנטום לתנועה שקיבלה עתה הד תקשורתי וציבורי גדול.


לאורך תקופת הפעילות של ה-OPHR, שילבה התנועה בין המסורת הפוליטית של התנועה לזכויות האזרח, לבין אימוץ הקו הרטורי של תנועת ה-Black Power: שימוש בחרם כפרקטיקה מסורתית של התנועה לזכויות האזרח בהנהגת קינג, לצד שימוש ברטוריקה לוחמנית ואיומים לנקוט ב"כל האמצעים הדרושים", כולל פעולות אלימות על מנת להשיג את מטרות הארגון. כמו כן, אימצו חברי התנועה אסתטיקה חיצונית שהזכירה במידה רבה את זו של "הפנתרים השחורים", שכללה פריטי לבוש שחורים ומשקפי שמש שחורים, כובע בארט, ושרשראות חרוזים אפריקניים. עם זאת, אימוץ רטוריקה לוחמנית לצד סגנון לבוש של תנועה פוליטית שנויה במחלוקת כמו "הפנתרים השחורים" הקלו על מבקריה הרבים של ה-OPHR לתייגה כתנועת "כוח שחור" ובכך לנצל באופן מחוכם את העוינות והפחד שעוררו תנועות כאלו בציבור האמריקני הלבן.


בשישה עשר בפברואר 1968, תוכננה להתקיים במדיסון סקוור גארדן התחרות השנתית של מועדון האתלטיקה של ניו יורק שגם נועדה לחגוג מאה שנים להיווסדו. פעילי ה-OPHR סימנו לעצמם כמטרה את מועדון האתלטיקה של ניו יורק עוד מימיה הראשונים של התנועה, זאת עקב מדיניותו הגזענית של המועדון אשר בכל מאה שנותיו לא קיבל לשורותיו חברים שחורים ויהודים. מדיניות זו לא מנעה מהמועדון להזמין ספורטאים שחורים ויהודים להתחרות במסגרת התחרות השנתית שארגן, בכדי שאלו ישפרו את איכות התחרות והביצועים במסגרתה, ובכך יחזקו את מוניטין המועדון כאחד ממועדוני האתלטיקה המובילים והחשובים במדינה. המטרה של פעילי ה-OPHR הייתה לארגן חרם מאסיבי של ספורטאים שחורים על התחרות בכדי לנסות ולהביא לביטולה, או לפגיעה משמעותית בה. למעשה, היה זה המבחן הרציני הראשון של כוחה של התנועה לארגן חרם בקנה מידה גדול, ומידת הצלחתו יהווה מדד להצלחת החרם על המשחקים האולימפיים.


חברי ה-OPHR פנו לארגונים אפרו-אמריקנים, ספורטאים, אגודות אתלטיקה ואוניברסיטאות, במטרה להסביר להם את הסיבות לארגון החרם ולבקש שייקחו בו חלק. הקריאה לחרם על מועדון האתלטיקה צברה מומנטום ולתומכים הצטרפו ארגונים יהודים כמו הקונגרס היהודי-אמריקני והליגה למניעת השמצה, לצד ארגון ה-NAACP הוותיק. במהרה אגודות ספורט שונות ומוסדות כגון אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת סנט ג'ון ו-סיטי קולג' אוניברסיטת וילאנובה ואוניברסיטת ג'ורג'טאון ביטלו את השתתפותן. מעבר לפגיעה ביוקרה המקצועית של התחרות, חשיבות הביטולים באה לידי ביטוי בכך שהם הגיעו מצד מוסדות שחורים ולבנים גם יחד. אל שורת המבטלים הצטרפה גם המשלחת הסובייטית אשר חששה לשלום חבריה. ספורטאים שחורים ששקלו להתחרות, ביניהם הקופץ לרוחק בוב בימון, קיבלו איומים אנונימיים על חייהם, עובדה שפגעה במוניטין של ה-OPHR והטילה כתם על פעילות התנועה. לבסוף, בערב התחרות התחרו רק תשעה ספורטאים שחורים ביניהם בוב בימון שהוגנב לאולם בחשאי. התחרות עצמה לא התעלתה לרמה גבוהה והתוצאות אשר הושגו בה היו בינוניות מאוד. באותו זמן מחוץ למדיסון סקוור גארדן התאספו כאלפיים מפגינים שניסו בשלב מסוים לפרוץ לעבר האולם. אדוארדס ריסן את הרוחות לפני שההפגנה יצאה משליטה, וקרא למפגינים לעזוב את המקום.

החרם על התחרות הוכתר כהצלחה גדולה והפך לציון דרך משמעותי במערכת היחסים שבין הממסד הספורטיבי לבין ספורטאים אפרו-אמריקנים, שעתה הוכיחו כי הם בעלי יכולת התארגנות פוליטית ולא ניתן יהיה להקל ראש בדרישותיהם. יחסי הכוח המסורתיים בין הממסד הספורטיבי לבין הספורטאים השחורים ספגו מהלומה רצינית עם הקמת ה-OPHR וקמפיין החרם. כשמונה חודשים לפני המשחקים האולימפיים, עולם הספורט האמריקני עמד לעבור טלטלה אשר תערער אותו עד היסוד, בעוד שלמותה של המשלחת האמריקנית למקסיקו סיטי עמדה בפני סכנה גדולה ומוחשית.

* המינוח "ספורטאים-סטודנטים" (Student- Athletes) מתייחס לסטטוס מיוחד של סטודנטים באוניברסיטאות בארצות הברית המייצגים את המוסד בו לומדים בתחרויות ספורטיביות שונות, לרוב בעבור מלגה המממנת באופן חלקי או מלא את שכר הלימוד של הספורטאי-סטודנט. חל איסור מוחלט על ספורטאי-סטודנט לקבל תשלום כלשהו או טובות הנאה כתחליף לתשלום בזמן לימודיו.


**פורסם לראשונה באתר "העוקץ"

39 צפיות0 תגובות

Comments


Post: Blog2_Post
bottom of page