• יוסי אדרי

המדריך ללידת מוזיקת הראפ- חלק ב'

החלק הראשון של "המדריך להולדת מוזיקת הראפ" עסק בשורשי הז'אנר וחשיפתו לעולם. החלק הנוכחי הולך צעד קדימה ועוסק בהרכב שהקפיץ את מוזיקת הראפ מתקופת הילדות לגיל ההתבגרות ולתחילתו של "מרד הנעורים" של הז'אנר, שהובל על ידי אחד מהרכבי הראפ החלוציים והחשובים ביותר בכל הזמנים, RUN DMC.



שלישיית Run DMC נוסדה על ידי שלושה חברי ילדות מרובע קווינס: ג'וסף סימונס, דריל מק'דניאלס וג'ייסון מיזל. הם פרצו לתודעה הציבורית בשנת 1983 עם אלבומם הראשון, שהכיל להיטים כמו "hard Times", ו- "It's Like That". העיסוק באבטלה, עוני, נשירה מבתי ספר והתמכרות לסמים היוו נושאים מרכזיים באלבומם הראשון, אשר סימן את הפיכתם לקול החדש של דור שחור וצעיר שהחל לחוש על בשרו את השפעות מדיניות ממשל רייגן. מעבר לתכני השירים, Run DMC הציגו אסתטיקה ואמינות של הרחוב השחור דרך אופנת ה B-Boys שלהם: מכנסי ג'ינס שחורים, מעיל עור, כובע ונעלי "אדידס" לבנות ללא שרוכים, שהיוו הומאז' לתרבות הברייקדאנס ששטפה את הרחובות. המראה הייחודי שלהם, יחד עם ההגשה המוזיקלית האגרסיבית והמקצבים המהירים שעליהם חרזו את הליריקה, היו כמו אגרוף בבטן למאזינים. Run DMC סימנו מעבר לעידן חדש בתרבות ההיפ-הופ המתהווה, עידן בו תרבות הרחוב היא משהו להתגאות בו ולא להסתירו, והצורך באפולוגטיקה כלפי הממסד הלבן החל להתייתר. הוואקום המנהיגותי שנוצר בקרב בני הדור הצעיר של הקהילה השחורה, שחוו את ירידת קרנה של התנועה לזכויות האזרח, התמלא בחלקו על ידי Run DMC. הם החזירו את תחושת הגאווה העצמית והקהילתית בקרב בני דור ההיפ-הופ דווקא דרך אימוץ ושימוש מחוכם בתדמית "השחור הרע" שהציבור הלבן כה סלד ממנה. אלבומם הראשון היה הצלחה מסחרית גדולה והכין את הקרקע לפריצה של ההרכב לחזית הבמה בזירה הציבורית בארצות הברית.



אלבומם השני "King of Rock" המשיך את ההצלחה המסחרית של האלבום הראשון, אך היה זה האלבום השלישי של ההרכב "Raisin' Hell" שהציג את Run DMC במיטבם מבחינה מוזיקלית ומבחינה קונספטואלית. האלבום הגיע לחנויות בשנת 1986 בנקודת השיא של כלכלת ההפרטה של רייגן. ההשלכות של המדיניות החברתית-כלכלית של ממשל רייגן על הקהילה השחורה כבר היו ברורות בשלב זה ו-Run DMC נתפסו כקול המוביל שביטא את מצוקות הקהילה. השיר "Proud to Be Black" מתוך אלבומם השלישי ביטא היטב את התחושות של צעירים שחורים בארצות הברית: מצד אחד הם חשו ניכור כלפי המערכת השלטונית שהראתה להם דה פקטו כי אינם שווי ערך בעיניה, ומצד שני הם חיפשו חיבור לשורשים התרבותיים של אבותיהם כביטוי למגמה פוליטית-תרבותית מתחדשת של פן-אפריקניזם.

השיר נפתח במילים:

"You know I'm proud to be black y'all and that's a fact y'all And if you try to take what's mine I take it back y'all - it's like that."



שם השיר הוא מחווה לשירו של ג'יימס בראון "I'm Black and I'm Proud" משנת 1968, שהיה אחד השירים הראשונים ששמו את הגאווה הגזעית השחורה באור הזרקורים. עם זאת, העיסוק בנושא גווע לאורך שנות השבעים שהתאפיינו ביצירה שחורה עם גוון יותר בידורי ופחות פוליטי, בעיקר בשיא תקופת הדיסקו. העיסוק של אחד ההרכבים הגדולים ביותר במדינה בגאווה גזעית שחורה היה לא פחות מחומר נפץ פוליטי. בבית השני מגיע איזכור של הארייט טובמן, שפחה שחורה שברחה מעבדות והייתה פעילה מרכזית בהברחת עבדים אל מדינות הצפון, המהווה שיעור היסטורי שמעבירים Run DMC למאזינים. חשוב לזכור שאיזכור העבדות ודמויות היסטוריות שחורות בשירי פופ היה תופעה נדירה מאוד. השיר היטב לבטא את החיפוש אחר חיבור להיסטוריה השחורה בקרב הדור הצעיר השחור, בייחוד לנוכח העלייה במתח הבין-גזעי בארצות הברית.

האלבום הכיל שיר נוסף שחולל מהפכה של ממש בעולם המוזיקה והפך לקלאסיקה מודרנית. השיר Walk This Way, גרסת כיסוי שביצע ההרכב לשיר ישן של להקת הרוק אירוסמית' הפך ללהיט ענק. הקליפ המשותף של שני ההרכבים הפך לראשונה את השילוב בין רוק לראפ לנוסחה מנצחת, חוצת ז'אנר מוזיקליים ותרבויות, וחשף את RUN DMC לקהל שטרם הכיר את ההרכב ואת ז'אנר הראפ.



ההצלחה המסחרית של Run DMC, לצד תדמית הרחוב המחוספסת שהציגו והתכנים הנפיצים של שיריהם הולידו עניין רב, אך גם משכו תשומת לב שלילית בעיקר מצד גורמים פוליטיים שמרניים שחששו מההשפעות "הרות האסון" של חדירת מוזיקת ראפ בפרט ותרבות שחורה בכלל אל בתים לבנים ומשם לנוער לבן. ביטוי מובהק לכך היה קבוצת "הורים מודאגים" בשם Parents Music Resource Center בראשות טיפר גור, אשתו של סגן הנשיא לעתיד אל גור, אשר שמה לה למטרה לבחון תכנים ליריים של להקות רוק וראפ ולהוציא "רשימה שחורה" של אמנים שתכניהם "לא ראויים" לאוזניים של נוער (לבן) בארצות הברית. Run DMC הייתה חברה של כבוד ברשימה.


החרדה של קבוצות שונות בארצות הברית מההשפעה של תרבות שחורה על נוער לבן אינה מפתיעה נוכח העובדה כי בשנות השמונים 86% מהלבנים שהתגוררו בפרברי הערים הגדולות חיו בקהילות בהן רק כאחוז אחד מן האוכלוסייה היה שחור. ההפרדה הגזעית בארצות הברית אמנם נאסרה מבחינה חוקתית, אך בפועל ההפרדה בין הקהילה השחורה והלבנה הייתה שרירה וקיימת. חוסר הממשק בין נוער לבן לשחור יצרה מצד אחד סקרנות גדולה לגבי החיים בשכונות השחורות, ומצד שני פחד וחשש. הסקרנות והכמיהה להכיר את התרבות השחורה מצד "אמריקה הלבנה" לא הייתה דבר חדש: עוד בתחילת המאה העשרים תופעת ה-"Blackface" בה צבעו בדרנים ומוזיקאים לבנים את פניהם בשחור וחיקו מופעי שירה וריקוד של שחורים, השתרשה עמוק בתרבות המיינסטרים האמריקנית. מצד אחד תופעה זו ביטאה לעג וקלס כלפי התרבות השחורה, אך מצד שני היא הראתה כי גם במדינה עם הפרדה גזעית המעוגנת בחוק, ישנה הכרה כי בתרבות השחורה יש אלמנטים מבדרים ומעניינים, ולעיתים מופעי ה-"Blackface" נועדו בכדי לאפשר ללבנים ליהנות מאלמנטים אלו ללא החשש שיחשבו כ"אוהבי שחורים". מעבר לתופעת ה-"Blackface" גם החדירה האגרסיבית של מוזיקת ג'אז וסווינג למועדונים לבנים עזרה "להלבין" תרבות שחורה ולהפוך אותה ללגיטימית בחוגים לבנים. מאוחר יותר תהליך דומה עבר על מוזיקת הרוקנ'רול ששאבה רבות ממוזיקה שחורה, כאשר הביטוי המובהק ביותר לכך הייתה הצלחתו האדירה של אלביס פרסלי, שבתחילת דרכו נתקל בביקורת כי הוא רוקד כמו "כושי" ושהיצירה המוזיקלית שלו "שחורה מדי".


התפתחותה של תעשיית הטלוויזיה ופריחת עידן ריבוי הערוצים סייעו בחשיפת תרבות ה-היפ הופ לקהל לבן. הפיכת הווידאו-קליפ לחלק בלתי נפרד מתעשיית המוזיקה פתחה צוהר לאמירה אמנותית חדשה ולהעברת מסרים ויזואליים לצד מסר מוזיקלי. עלייתה לשידור של תכנית הראפ Yo! M.T.V Raps במסגרת שידורי רשת M.T.V, שהיה לערוץ הנצפה ביותר בקרב הצעירים בארצות הברית, הפכה את הרכבי הראפ לדבר החם הבא והכניסה אותם לבתים לבנים ברחבי המדינה. הקליפים, שהיו מתובלים לעיתים במילים גסות ומיניות בוטה, זעזעו כצפוי קבוצות שמרניות שחשו כי מוזיקת הראפ מקלקלת את הנוער ומחדירה לו מסרים אלימים ומשחיתים. האירוניה הייתה שדווקא המתקפה על מוזיקת הראפ הגבירה את קצב מכירות האלבומים שנרכשו ברוב מוחלט על ידי נוער לבן. יחד עם הכניסה של המוזיקה לבתים, הגיע גם אימוץ אופנת הלבוש והסלנג השחור לצד הופעה של הרכבי ראפ לבנים כמו ה-Beastie Boys, אשר סימנו כי הראפ חצה את גבולות ההפרדה הגזעית שבתחומים רבים עדיין הייתה נוכחת.



שלישיית RUN DMC היו הרכב פורץ דרך מבחינות רבות. מעבר לחידושים המוזיקליים בצורת ההגשה המוזיקלית והשימוש בדגימות מוזיקליות (Samples) מקוריות, הם ייצגו את הרחוב השחור באופן בלתי מתפשר; סגנון הלבוש, חתך הדיבור והתכנים שבהם עסקו בשיריהם לא הותירו מקום לספק לגבי מקור ההשראה שלהם. הצלחתם המסחרית פרצה את מחסומי הגזע והכירה לדור של צעירים לבנים עולם תרבותי שהיה עד כה סגור בפניהם. המילים של השירים שימשו כמהדורת חדשות שעדכנה את המאזינים על הנעשה בשכונות השחורות ופתחו צוהר לעולם לא מוכר. RUN DMC עזרו להפוך את הראפ בפרט ותרבות ההיפ-הופ בכלל, מתופעה שחורה אקסקלוסיבית לתופעה כלל ארצית ומאוחר יותר לתופעה כלל עולמית, תוך כדי שבירת מחסומים תרבותיים וגזעיים ועל כן תרומתם לתרבות השחורה בפרט ולתרבות האמריקנית בכלל, היא כה גדולה ומשמעותית.



הרכב ראפ נוסף שהתגבש באמצע שנות השמונים בלונג איילנד ניו יורק והושפע מ-Run DMC, עתיד היה לקחת את העיסוק בתכנים פוליטיים וחברתיים מספר צעדים קדימה והביא לאמריקה הלבנה אגרוף מטאפורי לפנים. להרכב זה קראו פאבליק אנמי, ובו יעסוק החלק הבא של "המדריך ללידת מוזיקת הראפ"!

64 צפיות

תרבות

©2018 by Alt-Cult.com Yossi Edry